ברוכים הבאים לעיר המרחפת של דנבר. אי שם גבוה בשמיים, איכשהו בדיוק המספר הרנדומלי של רגליים שמרכיב מייל אחד שלם מעל גובה הים, יושבת לה קבוצת הכדורסל דנבר נאגטס. אך הכינוי החדש, היותה Floating City, לא נדבק לה בשל מיקומה הגבוה. לזה יש את הכינוי הישן שמבשר על גובה מייל. גם לא בזכות המאזן 8-21 שמחזיק אותה בצמרת הליגה. לא, הכינוי החדש בא להצביע על כל הפא*ינג פלואטרים שהקבוצה ממשיכה להתעקש לזרוק כל הזמן. כאילו, זה אפילו לא טכנית זריקה. זה מה שאתה עושה כשלביאה מורעבת רודפת אחריך ואתה מגלה באמצע שמשום מה אתה עדיין מחזיק את הכדור.

חודש נובמבר היה קשה לאוהדי הענק הסרבי. אם בשנת 2016 היה לו תירוץ – עד ה-15 בדצמבר הוא בכלל לא היה בהרכב הקבוצה, ואז ההתקפה איתו התפוצצה. אם בשנת 2017 היה לנו תירוץ – פול מילסאפ הגיע, מאלון התאהב מיד ודאג להעביר מהלכים דרכו עד שמילסאפ נפצע בסביבות אמצע דצמבר, ואז ההתקפה עם יוקיץ' התפוצצה. אז כבר שנה שעברה לא היה תירוץ – בנובמבר יוקיץ' חיפש כל אחד אחר שיוביל את הקבוצה, עד שבדצמבר הוא לקח על עצמו את המושכות, וההתקפה התפוצצה. השנה כבר ידענו למה לצפות. נובמבר שקט, כשיוקיץ' מתעורר רק כדי לקלוע את סלי הניצחון כשצריך:

בכלל יוקיץ' העונה, למרות הפתיחה המג'עג'ת, הוא אחד מהטובים בקלאץ'. 65% TS. יחד עם הראיונות אחרי משחקים שלו ושל חבריו לקבוצה (מילסאפ הזכיר שנה שעברה שהוא כל הזמן צריך להזכיר לו שהוא המרכז של הקבוצה) אפשר אולי להסיט את הדיון מבעיות כושר של הרוטט הסרבי לחוסר הרצון כל פעם מחדש לקבל שהוא השחקן הכי חשוב במועדון.

למרות הבעיות השנתיות עם ניקולה דנבר פתחה יפה את העונה. לא מושלם (חמישה הפסדים משבעה משחקים במזרח לא היו מעודדים במיוחד), אבל טוב יחסית. הקרדיט מגיע לשלושה. קודם כל, ג'מאל מרי. בפתיחה הוא קלע 18.5 נקודות למשחק ב-44%, הוסיף כ-5 אסיסטים לשחקן שתמיד הסתבך בצד המסירתי של המשחק, ואיכשהו השתפר בהגנה מרמת מסננת שבורה למגן יעיל. מיד אחריו מגיע וויל ברטון. ברגעים שמרי התקשה, ברטון לקח את הכדור ועשה ממנו משהו. אבל את הקרדיט הגדול נשמור למאמן, מייק מאלון. הבנאדם שלקח את זה:

את זה:

זה:

וגם אותו:

ובנה סביבו קבוצת הגנה אדירה. הטובה בליגה (מלבד האורך של מילווקי. אין החזרות. לזמן מוגבל בלבד. בטריות לא כלולות. חלק מהמוצרים לא זמינים. כל המכירות סופיות. טל"ח). כבר שנה שעברה ראינו שמאלון לקח אישית כמאמן הגנתי את התלונות על ההגנה הגרועה של דנבר והפך אותה לאחת הטובות. אבל נראה שהשנה הקבוצה לקחה עוד צעד קדימה. וזה מרהיב.

חמישה שחקנים, משתפים פעולה בצורה מושלמת כדי לסגור את כל האופציות של וושינגטון לקחת זריקה בסוף שעון. כמו להקת זאבים שרועים את הכבשים לתוך הגדר הסגורה כדי שיוכלו לאכול אותם בשקט. זה נטו עניין של חיבור של השחקנים ותזמון מושלם. חבורת שחקנים שמתנפלת על הפיק'נ'רול, יורדת ביחד לעזור מתחת לסל, ויודעת בדיוק מתי לצאת לשחקנים הפנויים שנשארים בחוץ (אם אתם פוחדים שדנבר משאירה יותר מדי שחקנים פנויים לשלשות במקומות אידאליים אז אתם צודקים. כבר שנה שנייה ברציפות שדנבר מאפשרת הרבה יותר מדי שלשות, בעיקר מהפינה. אבל כבר שנה שנייה ברציפות שהם מצליחים להשאיר את היריבות עם אחוזי קליעה מהשלוש הנמוכים בליגה. אז איכשהו זה עובד). פה מופיע לו היתרון הכי גדול של הקבוצה שכבר חמש שנים כמעט ולא השתנתה.

ואז הגיע לו דצמבר, וכמו שעון מקולקל שמראה רק את חודש דצמבר, יוקיץ' חזר. סוף סוף הוא חזר להשתמש בכוח שלו כדי להידחף לסל. הוא חזר לראות את כולם רצים מסביבו ולמצוא את המסירה האידאלית:

ולחגוג חודש של 20 נקודות 9.4 ריבאונדים 7.9 אסיסטים בספליט של 53/37/85 ושובה של ההתקפה של דנבר להתפוצצות, עם הזריקה המביכה בהיסטוריה – הסומבור שאפל:

כשהספסל מתחיל לחזור לעצמו, ביזלי ופלאמלי מתאמצים בעונת חוזה, ואפילו מייקל פורטר ג'וניור מראה ניצוצות ראשונים מאז התיכון, אין לי אלא להיות אופטימי. זה לא הולך להתפוצץ לי בפנים בשום שלב.

רק די כבר עם כל הפלואטרים האלה.